המחאה החברתית ועתיד הקופאים

מהפכות טכנולוגיות מביאות בדרך-כלל לירידת מחירים. ההכנסה שמתפנה כתוצאה מכך עשויה ליצור הזדמנויות תעסוקתיות חדשות שיפצו על המשרות שנעלמו בשל השינוי. אך האם שינויים טכנולוגיים שהיו ניטרליים מבחינה תעסוקתית בעבר יהיו כאלו גם בעתיד?

א.

מי שהזדמן לאחרונה לאחד מסניפיה של רשת מזון גדולה בדרום ירושלים, צריך היה להבחין בהופעתן של הקופות האוטומטיות. באותה הזדמנות הוא היה צריך לשים לב שסריקת המוצרים בהן היא פשוטה ומהירה ביותר, וכך גם התשלום; שהקופות מצויות בשימוש ללא הפסקה; שהרכב המשתמשים מגוון וכי המשתמשים השונים – נשים וגברים, צעירים ומבוגרים – אינם מתרגשים עוד מהאמצעי החדש וגם לא מתקשים בהפעלתו. למעשה, בחלק מן הזמנים נוצר תור של קונים הממתינים לעשות שימוש בקופות האוטומטיות.  

לצד הרושם החיובי שוודאי הותירו בו הפשטות והאלגנטיות של היישום הקמעונאי, תחושה של עגמומיות אולי התגנבה אל ליבו: באיזו מהירות עשויות להתחסל משרות, ואפילו משרות רבות, לנוכח הופעתו של שינוי טכנולוגי, גם אם בסיסי ופשוט ביותר.  

היעלמותן של משרות אלו בתוך מספר שנים היא כמעט מובטחת. ניתן להדגים זאת באמצעות חישוב אצבע. נאמר שעלות ההעסקה החודשית של קופאי בסופר היא 6,000 שקל. עלות ההעסקה השנתית של חמישה קופאים מגיעה לכן לכדי 360 אלף ש"ח. לפיכך, ניתן לצפות שמנהלי הרשת ידבקו במערך קופות המאויישות על-ידי עובדים רק במידה שהעלות השנתית של תפעול המכונות האוטומטיות בתוספת שווי המוצרים שאולי ייגנבו בחסות השיטה החדשה, ושאחרת לא היו נגנבים, תעלה על סכום זה. אך מה הסיכוי לכך?  

אין סיבה של ממש לחשוב שהישראלים הם טובים יותר או פחות מתושביהן של מדינות מפותחות אחרות שבהן כבר רווח השימוש בקופות אוטומטיות. ולכן אין גם סיבה להניח שהישראלים יטו לגנוב יותר, או פחות, במסגרת שיטה זו – עד כדי חיסול כדאיותה. למותר לציין – זוהי עובדה אכזרית אך אין לחמוק ממנה – שהקופות האוטומטיות אינן חולות, אינן צריכות לאכול או לצאת להפסקה, והשעה העשירית לעבודתן היומית אינה עולה למעסיק 25% יותר מהשעה התשיעית. לנוכח מאפיינים אלו, יתרונן היחסי של המכונות על העובדים הוא למעשה גדול עוד יותר.   

אמנם, מבחינת מספר המשרות ניתן לשער כי אין מדובר בהיעלמות מיידית ומוחלטת של כל העובדים המשמשים כיום כקופאים. ובנוסף לכך חשוב לציין שהשימוש בכלי זה אינו בהכרח בר-העתקה לענפים אחרים שבהם גודל הפריט, או ערכו הכספי, שונים; ושבהם הקופאים משמשים גם כמעין "יועצי קנייה" או אנשי מכירות (ביגוד, תכשיטים, ריהוט). ואולם, בכל הנוגע לענף קמעונאות המזון, נראה שהשינוי מובטח.   

 

ב.

אחת השאלות המתבקשות בהקשר זה היא מדוע דווקא בחודשים ובשנים האחרונות הולך וגובר השימוש של רשתות מזון בישראל בקופות אוטומטיות? הטכנולוגיה הרי אינה מתוחכמת במיוחד. סריקת ברקודים של מוצרים קיימת מזה עשורים; וממשק המשתמש נוח מאוד כיום אבל כבר היה יכול להיות כזה גם לפני שנים לא מעטות.

נראה שהכנסת הקופות האוטומטיות היא תולדה של הלחץ שנוצר בענף המזון בישראל להורדת מחירים. הלחץ הזה הוביל לתהליכי התייעלות שכללו בין היתר את הרחבת ההתבססות על מותגים פרטיים, אך גם את ההשקעה בטכנולוגיה שיש בה כדי להקטין את עלויות התפעול של הסניפים; ובמצבים מסויימים גם לשפר את השירות.

הלחץ להוזלת מחירים שהיתרגם ללחץ להגדלת התחרות הוא עוד אחת מאותן השלכות ארוכות-טווח של תהליכים שראשיתם בתקופת המחאה החברתית; או, לכל הפחות, תהליכים שהואצו והתחזקו על רקע התרחשותה. רבים הקדימו להספיד את המחאה החברתית ואת השפעתה על הכלכלה הישראלית. רבים אחרים היללו אותה באופן מוגזם וייחסו לה משמעות היסטורית ועוצמות מכוננות שאחרי הכל לא היו טמונות בה. ובכל-זאת, במבט מפוכח חשוב לשוב ולהצביע באופן כללי על ההשפעות ארוכות-הטווח של המחאה.

המחאה החברתית הייתה למעשה סדרה או תקופה של מחאות (מזון, דיור, חינוך לגיל הרך); ונשמעו במהלכה קולות רבים – לאו דווקא מסונכרנים, ובחלקם אף מנוגדים. במובן זה היא אכן הייתה "עממית", כיוון שכללה מגוון גדול של נושאים, דעות וטענות. חלק מהטענות שנשמעו בתקופת המחאה היו ממוקדות ומבוססות היטב, וחלקן שיקפו בעיקר מצבים אמוציונליים יותר. מה שבטוח, למחאה הייתה השפעה נרחבת – חיובית ושלילית – על המציאות הפוליטית, הכלכלית והחברתית בישראל בעשור הנוכחי.

בין היתר גרמה המחאה: (1) לשינוי דרמטי בהרכב הפרלמנט: הופעתן של "יש עתיד" ו"כולנו", ולפחות חמישה חברי-כנסת נוספים ממפלגת העבודה, ובסך הכל יותר מחמישית הפרלמנט, קשורה קשר חזק למחאה; (2) להיווצרות בולמוס בתחום התכנון והבנייה: המחאה הובילה, כבר מתחילתה ולאורך תקופה ממושכת, ללחץ ציבורי ותקשורתי אדיר בסוגיית הדיור, לחץ שהביא בתורו למספר החלטות אומללות ופופוליסטיות על-ידי שני שרי האוצר, לפיד וכחלון. מתכננים עירוניים וגורמים אחרים המצויים בתחום מקוננים על הבולמוס התכנוני שמקורו בהחלטות אלו, ואשר גבר בימי הממשלה הנוכחית. הם מזהירים מפני ההשלכות התחבורתיות והתפקודיות (ואפילו האסתטיות) שיהיו למהלך זה; (3) ליצירת רוח גבית לרפורמות: המחאה יצרה רוח גבית ציבורית שאפשרה לפקידים ופוליטיקאים ליזום או להאיץ רפורמות ומהלכים מבניים ורגולטוריים שונים שהמתינו על המדף – מהלכים שעם השלמתם צפויים להביא לשיפור ברווחת האזרחים; (4) להשתנות השיח: יותר מהכל הביאה המחאה לשינוי של הלכי-רוח, ושל האווירה בציבור; לשינוי של "השיח". במונחים תאורטיים יותר מדובר כמעט בשינוי פתאומי של אופי השחקנים, של מאפייניהם התרבותיים ואולי אפילו של מבנה ההעדפות שלהם. שינויים אלו הביאו בראש ובראשונה לתמורה בתחום האינפורמציה. באופן כללי התחזק מאוד הרצון מצד אוכלוסיות רחבות לביסוס הידע וההבנה שלהן בנושאים כלכליים שונים; ובאופן נקודתי יותר, התחזקה מאוד החשיבות והמרכזיות של טיפוס "הצרכן-המודע-והדורש" המתעניין, כמעט באופן כפייתי, בהשוואת מחירים ובדיקת איכויות. גורמים רבים, ממפתחי אפליקציות, דרך מקימי עמותות, בעלי עסקים ועד פקידים וחברי-כנסת, הגדילו באופן דרמטי את כמות המשאבים שהם משקיעים בהבנתו וריצויו של טיפוס זה.

האווירה הציבורית, הלחצים לשינוי, הרפורמות החשובות, ואכן גם ההחלטות הפופוליסטיות, כל אלו יחדיו ועוד גורמים רבים נוספים השפיעו ועוד ישפיעו באורח דרמטי על חייהם של אזרחים רבים, תעסוקתם והכנסותיהם. הקופאים שעלולים לאבד את משרתם הם רק דוגמה אחת, והמורכבות הגלומה בדוגמה זו (מרוויחים ומפסידים) מייצגת היטב את טיבן של חלק מן הדוגמאות הנוספות.  

יש להודות כי חלק מן התופעות שהתרחשו לכאורה בשל המחאה, הושפעו במקביל גם מתהליכים נוספים. הדברים אמורים בין השאר בהתחזקותן המדהימה של הרשתות החברתיות ובתפוצתם של יישומים טכנולוגיים שונים, בראשם טלפונים חכמים, שאיפשרו ובהמשך העצימו את השימוש ברשתות. במידה רבה הרשתות איפשרו את פרוץ המחאה, ואת תיחזוקה על-פני זמן. דפוסי ההשפעה הללו נצפו באותן שנים לא רק בישראל אלא גם במדינות רבות אחרות, וגם על כך כבר נכתב הרבה מאוד בעיתונות ובאקדמיה. הרשתות והאמצעים אמנם אפשרו מצד אחד את התחזקותה של פוליטיקה פופוליסטית. מצד אחר, הם גם יצרו את התשתית להגברה ושכלול של שני ממדים חשובים ביחסי החברה והמדינה: שיתופיות ושקיפות. תחילה השתכללו האמצעים לשיתוף הציבור בשיקולי השלטון ובקבלת ההחלטות, ובהמשך, התבססה עוד יותר השיתופיות כגישה; ובדומה לכך, הדרישה לשקיפות, והטכניקה והאמצעים למימושה.

 

ג.

היעלמותן של משרות כתולדת שינוי טכנולוגי אינה תופעה חדשה, והיא נדונה גם בישראל והוזכרה בשנים האחרונות בפורומים שונים (למשל על-ידי המועצה הלאומית לכלכלה). מדוע אם-כן יש בכלל טעם לשוב ולדבר על אובדן המשרות ועל המחאה? לא כדי להציע שוב קינה על הפוטנציאל המפתיע-תמיד הטמון בשינוי טכנולוגי להקל על חייהם של רבים (להוזיל עבורם מוצרים ושירותים, להקטין את סבלם ואף להאריך חייהם) במחיר ריסוק מטה לחמם של מעטים. וגם לא כדי לומר שהמחאה החברתית הובלה על-ידי "חבורת מפונקים שחשבו שיוכלו לשכור דירה בלי שותפים במרכז ת"א" (כאמור, היו למחאה השלכות רבות, חלקן חיוביות וחלקן שליליות), אלא מסיבה אחרת – כללית ועקרונית יותר: כדי להביא אל מרכז הדיון את האתגרים החברתיים שמזמנים שינויים כלכליים בטווח הקצר והבינוני.

מהפכות טכנולוגיות מביאות בתוך זמן קצר להתייעלות ולירידת מחירים בתחומים מסויימים. לתהליכים אלו יכול להתלוות אובדן משרות, ואולם לאורך-זמן הם מביאים לכך שפרטים ומשקי-בית ישתמשו בכסף שהתפנה לצריכה בתחומים אחרים, וההתפתחות של תחומים אלו יכולה ליצור הזדמנויות תעסוקתיות חדשות שיוכלו לפצות על המשרות שנעלמו. ועדיין, נותרת השאלה מה יהיו הקצב, התזמון, וההיקף של אותה היעלמות משרות? ומהם הענפים והמקצועות שיושפעו במידה הרבה ביותר? (האובדן העתידי של משרות נהגי משאית בארצות-הברית לטובת משאיות אוטומטיות מוערך ביותר מ-3 מיליון). ובהמשך לכך: האם יש סיבה להאמין שתהליכי שינוי טכנולוגי שהיו ניטרליים או אפילו חיוביים מבחינה תעסוקתית בעבר יהיו כאלו גם בעתיד?

ניתן גם לטעון כי מנקודת-מוצא של החברה בכללותה יש תועלת לא-מבוטלת בכך שבמשק יהיה היצע כלשהו של משרות שאליו יכול להיכנס כל אדם בתוך זמן קצר או מיידי. יש למצב זה למשל ערך ביטוחי. ככל שהיצע זה של משרות מצטצמם או נעלם, מתחזק הצורך ששיעור גבוה יותר ויותר של פרטים יהיה בעל רמת מיומנות מינימלית גבוהה מבעבר – ומצב זה כרוך בעלות, עבור הפרטים או המערכות, שהיא גבוהה במיוחד בטווח של שנים ספורות.

לא במקרה, נדון כאן עתיד ה"קופאים" ולא ה"קופאיות" – ולא מטעמי תקינות פוליטית. מי שגר או מסתובב בירושלים, יכול להתרשם מהעובדה שלמקצוע זה נכנסו בדיוק אותן אוכלוסיות שהיו מאופיינות לפני כעשור, ובחלקן עדיין, בשיעורי תעסוקה נמוכים: נשים ערביות, עולות ועולים חדשים, ואפילו גברים חרדים. עתה יצטמצם לגביהם היצע המשרות שסף הכניסה אליו נמוך יחסית. התפתחות צפויה זו היא תזכורת לכך שגם אם בטווח הארוך לא מתקיימת השפעה שלילית של השינויים הטכנולוגיים על היקף התעסוקה, אתגרים חברתיים ופוליטיים דרמטיים ביותר עשויים להיווצר דווקא בטווח הקצר והבינוני. הסיכוי שכמענה לאתגרים אלו תתעצב מדיניות בלתי-מושכלת עשוי להיות גבוה במיוחד כאשר המערכת השלטונית אינה מתוחכמת וגמישה דיה.    

בבלוג שהשקנו השבוע ננסה בין השאר להתייחס לאתגרים הללו שמתהווים בטווחי הזמן השונים של המציאות הכלכלית, החברתית והפוליטית; ואולי גם להצביע על הפתרונות, מוצלחים ובלתי-מוצלחים, שהשחקנים השונים, בישראל ובעולם, מנסים לקדם על-מנת להתגבר על אתגרים אלו.  

** ועוד הערה לסיום, לגבי המחאה: בקרב אזרחים רבים, ובמיוחד הצעירים, התחזקה בעקבות המחאה האמונה ביכולתם (וגם בזכותם) להשפיע בשדה הפוליטי והחברתי. עם-זאת, עדיין יש לשאול האם תהליך דומה אפיין את תפיסותיהם לגבי השדה הכלכלי? האם רבים יותר מהם מאמינים כיום שביכולתם להקים עסק עצמאי מצליח (מחוץ לתחומי ההיי-טק) או שהכנסותיהם כשכירים בתסריטים שונים תלויות בעיקר בכישוריהם ובמאמץ שישקיעו בעבודתם והכשרתם? קשה לומר, ונדמה שהתשובה אינה דווקא חיובית. שאלה זו קשורה לדיון בנוגע לעיצובה של הכלכלה כמגרש-משחקים נוח והוגן. עיצובה ככזו תלויה בין היתר בהבשלתן של אותן רפורמות מבניות ותשתיתיות גדולות; ובאימוצה של רגולציה שאינה פחותה או מרובה, אלא נכונה ורלוונטית, שיש בה כדי לאפשר מתן ביטוי ליתרונות הסגוליים של המשק הישראלי – לצד התמודדות ישירה עם אתגריה הייחודיים של החברה הישראלית. אבל זהו כבר נושא לטור אחר.

למאמר זה התפרסמו 3 תגובות
Loading Gif... הצג את כל התגובות
  1. מאמר מעניין, תתחדשו. איפה אפשר לקרוא ביקורת מלומדת על הבולמוס התכנוני שהוזכר בסעיף ב'?